מאמרים

רות מרקוס, "מדוע נשים מודרות מההיסטוריה של האמנות הישראלית", ערב רב, 8.8.2015.%d7%9c%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%aa-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d
תקציר:
המאמר עוסק בסיבות לכך שאמניות רבות נעלמו בעבר מספרי ההיסטוריה של האמנות הישראלית, ומקעקע את המיתוס שהיו מעט אמניות והן לא היו מספיק טובות.

הפניה לדף בערב-רב לחץ כאן

רות מרקוס, "הרקע הפראי של חגית שחל", ערב רב, 22.1.15.
תקציר:
30-creep_bwהנושא המעניין את שחל במיוחד היא הדמות הנשית, על היבטיה השונים ומלבושיה השונים, במיוחד נעלי הסטילטו. הדבר בה לידי ביטוי הן בתערוכה "גרייס קלי" והן בקיר אמן במקום לאמנות, שבו היא מציגה הדפסים נוספים, הפעם של דמות נשית המוצגת כדמות מינית פתיינית. אין בכך סתירה, כי הדמויות הנשיות ששחל מציירת או רושמת מהוות מעין דיוקן פסיכולוגי שלה, גם אם אינן מתארות באופן מימטי של פניה. דמויות אלה הן חלק מהפרסונות שלהן שחל מתחפשת, בין אם זו גרייס קלי או בין אם זו אישה פתיינית.
הפניה לדף בערב-רב לחץ כאן
לקריאת המאמר לחץ כאן

רות מרקוס, "על הציטוט", יבשם עזגד (עורך), שירת המדע, שנתון לספרות, אמנות ומדע, רחובות: מכון ויצמן, 2015, עמ' 73-68.
תקציר:
המאמר עוסק במשמעות המושג המורחב "ציטוט" באמנות, ומביא דוגמאות של מספר יצירות אמנות שבהן אמנים מצטטים יצירות של אמנים אחרים, כגון גוגן את "אולימפיה" של מאנה, מאנה את "ונוס מאורבינו" של טיציאן, ואן גוך את הירושיגה, בורז'ואה את ג'אקומטי ומעצבי הגנים במאה 18 המצטטים את קלוד לורן, שאותם מצטטים בתורם ציירי הנוף במאות 18-19.
לקריאת המאמר לחץ כאן.

רות מרקוס, "אמנות מול מציאות – ציור הנוף במאה ה-19", שירת המדע, שנתון לספרות, אמנות ומדע, רחובות: מכון ויצמן, 2014, עמ' 132-135.
תקציר:
%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%95%d7%9c-%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%95%d7%aaהמאמר משווה בין ציורי הנוף הרומנטיים והאימפרסיוניסטים, מצביע על הדמיון החיצוני בין ציורי שני הסגנונות, ומסביר כיצד לכל אחד יש תכנים אחרים ותפיסת עולם שונה.
לקריאת המאמר לחץ כאן.

רות מרקוס, "גל של נוסטלגיה אמיתית – רק לרגע", ערב-רב, 25.11.2014.
ביקורת על התערוכה של ישראל רבינוביץ' בבית האמנים בתל אביב. .facebook_1417291139550
הפניה לדף בערב-רב לחץ כאן.
לקריאת המאמר לחץ כאן.

 

רות מרקוס, "סרגיי דיאגילב וקשריו עם האמנות האוונגרדית", מחול 25 (פברואר 2014).
תקציר:
%d7%9c%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%93%d7%99%d7%90%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%91המאמר עוסק בדמותו וחידושיו של דיאגילב ומפגשו עם הפוטוריזם האיטלקי, ועל השפעת הפוטוריזם על יצירות הבלט הרוסי "זיקוקי דינור" ו"פאראד".
לקריאת המאמר לחץ כאן.


רות מרקוס, "מפות השמיים של פיקאסו", שירת המדע, שנתון לספרות, אמנות ומדע, רחובות: מכון ויצמן, 2013, עמ' 98-103.
תקציר:
%d7%a4%d7%99%d7%a7%d7%90%d7%a1%d7%95-%d7%9e%d7%a4%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9e%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%aaהמאמר עוסק ברישומים ובסקיצות של פיקאסו בשנות העשרים, במיוחד הסקיצות כהכנה למונומנט לאפולינר; כיצד הקווים והנקודות מתפתחים לכוכבים ולדימויים קוסמיים ומה משמעותם הרוחנית באמנות.
לקריאת המאמר לחץ כאן.


רות מרקוס, "ניצני המהפיכה", שירת המדע, שנתון לספרות, אמנות ומדע, רחובות: מכון ויצמן, 2013, עמ' 42-46.
תקציר:
המאמר עוס%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%9b%d7%94ק ברקע ובאקלים התרבותי-מדעי בתחילת המאה העשרים, כיצד הם משפיעים על תפיסת המציאות החדשה וכיצד זו מתבטאת באמנות המודרנית.
לקריאת המאמר לחץ כאן.


רות מרקוס, "שלושה מודלים של אנדרוגינוס באמנות המאה העשרים", חיים של אמנות, בעריכת ר. איסקין, ח. מאור, ק. קוג'מן-אפל, הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית, 2011, (28-3).
תקציר:
Black_Mrylinהמאמר עוסק בסוגים שונים של חילופי מגדר באמנות המודרנית ובוחן את השלבים השונים של התופעה, ואת התגבשות שלושה מודלים עיקריים לאור האקלים התרבותי-חברתי לאורך המאה העשרים. בתחילת המאה בולטת התפיסה של האנדרוגינוס המושלם, המהוה את השאיפה לאיחוד בין הנשי לגברי, כ"תיקון" של הפירוק הקדום בין השניים. בשנות העשרים והשלושים, בעקבות דימוי "האישה החדשה", מופיע באמנות דמוי האישה האנדרוגינית. בהמשך מופיע דימוי הגבר האנדרוגיני, שניצניו בשנות השישים אך הוא בלט החל משנות השמונים ואילך. כל אחד מהמודלים מצטרף לקודמו ומוסיף נדבך למורכבות ההולכת וגדלה של ההגדרה המינית או המגדרית באמנות המאה העשרים. המאמר מראה כיצד מודלים אלה הופיעו ביצירות אמנות שונות.
לקריאת המאמר לחץ כאן.

רות מרקוס, "'פאם פאטאל' במעבר המאה (מהמאה ה-19 למאה ה-20)", פאם פאטאל – האישה ההורסת, תל-אביב: מוזיאון ת"א לאמנות, 2006, (31-23).
תקציר:
Gustav Klimt Judith I, 1901דימוי הפאם פאטאל" מופיע במהלך ההיסטוריה בדמות נשים שונות שמקורן בסיפורים שונים בתנ"ך, במיתולוגיות, בספרות ובשירה: חווה, לילית, שלומית (סאלומה, הכורתת את ראשו של יוחנן המטביל), יעל (אשת חבר הקיני שהורגת את סיסרא), יהודית (הכורתת את ראש הולופרנס) ועוד רבות אחרות. הדימוי "פאם פאטאל" בלט במיוחד במאה ה-19 ובמעבר למאה העשרים, במיוחד בדימוי ה"ואמפיר" שבא לידי ביטוי באמנות, בספרות ובשירה, בתיאטרון ובאופרה, ובהמשך אף בקולנוע. שיאו באמנות הסוריאליסטית, שם הופכת "פאם פאטאל" לאישה מסרסת, בדמותה של נקבת גמל שלמה, הנוהגת לאכול את הזכר תוך כדי ההזדווגות. המאמר בודק את הרקע לתופעה וכן את הדמויות השונות שגילמו אותה, וכיצד הן מופיעות ביצירות אמנות שונות.
לקריאת המאמר לחץ כאן.

רות מרקוס, "קליר יניב – האישה והציפור", קליר יניב – האישה וציפור הנפש, רטרוספקטיבה, מוזיאון ינקו-דאדא עין הוד, 2006, (20-14).
תקציר:
קליר יניב קטןהמאמר מנתח את התפתחות סגנונה של הציירת קליר יניב, שהייתה בין מקימי "קבוצת העשרה" והשתתפה בכל תערוכותיה, ובשנת 1974 השתתפה בייסוד קבוצת "אקלים". כן הייתה ממייסדות כפר האמנים עין-הוד (1953). המאמר בודק כיצד יניב עוברת מציור פיגורטיבי למופשט ומראה שהחל משנות הששים זווית הראייה בציוריה מתחילה לנסוק כלפי מעלה, והנוף נראה כמפה אווירית בעין הציפור. למרות שמבט מלמעלה צריך היה ליצור ציור שטוח וחסר עומק הקרוב אל מצע הציור, יש בציוריה עומק הנוצר מתוך הצבעוניות והתנועה.
לקריאת המאמר לחץ כאן. 

רות מרקוס, "קונסטנטין ברנקוזי (1957-1876)", מבוא לספר: טרטיי פליאולוג, שיחות עם ברנקוזי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום אמנות, 2004, (27-11).
תקציר:
המבוא לספר מסביר את עיקרי סגנונו של ברנקוזי, את השפעת התיאוסופיה ורעיונות אחרים שהובילו אותו אל ההפשטה, את רעיונותיו אודות המציאות והמופשט, ואת ההשפעות השונות שספג הן ממסורת חיטוב העץ ברומניה והן מהפיסול הפרימיטיבי. כמו כן בודק המאמר את החומרים השונים שבהם פיסל ואת הסיבות לבחירה בחומרים אלה, ואת ההבדל בין חיטוב וכיור ואת התפתחות הבסיסים לפסלים שמהווים פסלים בפני עצמם.
לקריאת המאמר לחץ כאן.

רות מרקוס, "החיזיון כמציאות ממשית בציורי גוגן", מותר 9, אוניברסיטת תל-אביב, 2001, (75-8).
תקציר:
המאמר דן בציורים של גוגן העוסקים בנושאים דתיים ומשחזרים את האירוע המיתולוגי כאירוע אקטואלי שמתקיים בעולם הנוכחי, כמו חזיון הדרשה שבו יעקב נילחם במלאך ממש מול פני הנשים הברטוניות המאמינות, שיוצאות מהכנסייה לאחר הדרשה. בכך הוא ממחיש את דברי מירצ'ה אליאדה, הטוען כי המיתוס נתפס על-ידי מאמיניו כאירוע שאינו צמוד לזמן היסטורי, אלא הולך מתהווה כל הזמן, בתהליך של חזרה אינסופית ונצחית. גוגן גם מקצין את העכשוויות של האירוע המיתולוגי בכך שהוא מגלם בדמותו שלו את דמות הקדוש, כשהוא מופיע, למשל בתפקיד ישו בציורים הצלוב הצהוב ו-ישו בגן הזיתים, אובדמות ראשו הכרות וזב הדם של יוחנן המטביל בכד בצורת ראש, פורטרט עצמי.
לקריאת המאמר לחץ כאן.

רות מרקוס, "מהמלה אל הדימוי  התיאוריה והפרקטיקה של המניפסטים הפוטוריסטיים", מותר 6, אוניברסיטת תל-אביב, 1998, (64-57).
תקציר:
המאמר בודק את התפתחות הרעיונות הפוטוריזם וטוען כי בניגוד לסגנונות אחרים שבהם התיאוריה מתפתחת מתוך הסגנון, הפוטוריסטים קודם כל ניסחו את מטרותיהם במניפסטים ורק אח"כ ניסו ליישם אותם הלכה למעשה. ולכן, למרות החדשנות ברעיונות הפוטוריסטיים, הם התקשו ליישם אותם בציור ובפיסול, במיוחד לאור העובדה שהפוטוריזם דגל קודם כל בדינמיזם, בעוד שציור ופיסול שהנם סטאטיים. אם במניפסטים הראשונים נתפסו המהירות והדינמיות בעיקר דרך התופעות הפיסיות והאופטיות של התנועה, לאחר המפגש עם הרעיונות של ברגסון התנועה הפכה למושג אפיסטמולוגי, מה שחידד את הבעיה של מימוש חזותי לרעיונות מופשטים: כיצד ממחישים מושגים כגון "מהירות מוחלטת"? והאם ניתן לממש את הממד המופשט של האובייקט ("האינסופיות הפלסטית הפנימית") המתקיים במשך הברגסוני? הבעיה נעשתה מורכבת וקשה עוד יותר כאשר בוצ'יוני ניסה ליישם את רעיונותיו בפיסול.
לקריאת המאמר לחץ כאן.

רות מרקוס, "נקבת גמל שלמה – האשה המסרסת באמנות הסוריאליסטית", מותר 4, אוניברסיטת תל-אביב, 1996, (100-91).
תקציר:
המאמר עוסק בדמוי של נקבת גמל שלמה (מאנטיס), אשר ידועה בכך שהיא אוכלת את הזכר תוך כדי משגל, ומסיבה זו הסוריאליסטים ראו בה את התגלמות האישה המסרסת, ואף גידלו בביתם זוגות של מאנטיס כדי לחזות במחזה מקאברי זה. דימוי המאנטיס קסם לסוריאליסטים גם מכיוון שהוא מקשר בין רגע היווצרות החיים (הפיריון) לבין רגע המוות. האמביוולנטיות של הדימוי בולטת במיתוסים של תרבויות פרימיטיביות שונות, המדגישים מחד את הקשר בין המאנטיס לבין הוואגינה המשוננת (ואגינה דנטטה), המאיימת בשיניה על כל אבר מין גברי החודר אליה, ומאידך את המורכבות של הדימוי, שמכיל בתוכו גם צד חיובי, הרואה במאנטיס את דמות האם המזינה. בכך דומה המאנטיס לדימוי היונגיאני של "האם הגדולה", הבוראת ומזינה מחד, אך הבולעת ומאיימת מאידך. המאמר בודק לאור הנ"ל כיצד מופיע דימוי המאנטיס ביצירות סוריאליסטיות שונות.
לקריאת המאמר לחץ כאן.

רות מרקוס, "אדריכלות כפסל – 'הארמון ב-4 לפנות בוקר' 1932-33", ג'אקומטי, מותר 2, אוניברסיטת תל-אביב, 1994, (140-134).
תקציר:
ה"ארמון ב-4 לפנות בוקר" היא יצירה מכוננת של ג'אקומטי, המביאה לידי גיבוש תהליך אישי ואמנותי שעבר החל מ-1925 ואילך. היצירה מהווה מבנה שלד אדריכלי "שקוף" המחולק לשלושה אזורים: השמאלי מייצג את בית ילדותו של האמן ואת אמו, הימני את פרשיית אהבתו לאישה שזה עתה הסתיימה, והאמצעי, הדחוק ולחוץ בין אזור האם לאזור האהובה (תרתי-משמע), מייצג את ג'אקומטי עצמו. המאמר מנתח ומסביר את כל המרכיבים של היצירה ומראה כיצד שלושת החלקים קשורים אחד לשני, גם פיזית וגם רעיונית. המבנה, הן בארכיטקטורה השלדית והלא-יציבה שלו, הן בחדירה של האזורים זה לזה, והן בסמלים השוכנים בכל אחד מהחלקים, מייצג את התובנה של האמן כיצד יחסיו עם הוריו, ובמיוחד עם אמו, משפיעים על יחסיו עם נשים.
לקריאת המאמר לחץ כאן.